החלטה בתיק ע"מ/19/06

1. המערער, סמ"ר נועם גלעד, משיג על החלטתו של סגן הנשיא הנכבד של בית הדין קמא, מתאריך 23/3/06, שבה הורה על מעצרו הממשי באופן קצוב עד לתאריך 30/4/06.

2. נגד המערער הוגש בתאריך 22/3/06 כתב אישום שבו מיוחסת לו עבירה של שימוש בלתי חוקי בנשק, לפי סעיף 85 רישא לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955. על פי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין ה-13/3/06 לבין ה-14/3/06, בחדרו של המערער ביחידתו, במהלך ויכוח עם טור' יורי שאולוב (להלן: המתלונן), נטל המערער את כלי נשקו האישי מסוג רוס"ר אם-16 (להלן: הנשק), טען אותו במחסנית מלאה בכדורים, דרך אותו, כיוון אותו לעבר פלג גופו העליון של המתלונן, והצמיד את קצה קנה הנשק לחזהו של המתלונן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה הצבאית מבית הדין המחוזי להורות על מעצרו הממשי של המערער עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. הסניגור התנגד לבקשה וביקש להסתפק בחלופת מעצר. סגן הנשיא הנכבד נעתר באופן עקרוני לבקשת התביעה, אך החליט לקצוב את תקופת המעצר, כאמור עד לתאריך 30/4/06. מכאן הערעור בפניי.

3. אין למעשה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמערער הכניס מחסנית לתוך הנשק, דרך אותו וכיוון אותו לעבר המתלונן, במועד נשוא כתב האישום, בחדרו ביחידה. עם זאת, המערער מכחיש כי הצמיד את קצה קנה הנשק לחזהו של המתלונן.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלה אם ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר, כפי שביקש הסניגור בבית הדין קמא ובערעור בפניי, אם לאו.

לגרסת המערער, הוא כיוון את הנשק הטעון לעבר המתלונן לאחר שהמתלונן "שלף" לעברו סכין. המתלונן עצמו הכחיש מכל וכל כי החזיק סכין. הן המתלונן והן המערער שתו כוסות אחדות של יין באותו ערב, במסגרת מסיבת פורים שנערכה ביחידתם. בין המערער למתלונן התנהל ויכוח על-אודות בקבוק יין שהיה בחדרו של המערער ביחידתו. המתלונן ביקש מהמערער לקבל את בקבוק היין, אלא שהמערער סירב וביקש ממנו לצאת מחדרו. המתלונן סירב לצאת מהחדר ולגרסת המערער איים עליו המתלונן בסכין "שלופה", ובתגובה לכך כיוון המערער את הנשק לעברו. לעומת זאת, לטענת המתלונן, הוא לא איים על המערער ולא החזיק סכין כלל.

4. סגן הנשיא הנכבד ציין בהחלטתו, בין היתר, כי:

"... לא יכולה להיות גם מחלוקת כי הנסיבות המתוארות בכתב האישום, יש בהן כדי לבסס עילת מעצר מובהקת, שכן מתקיים בהן מבחן הסיכון המכוון שנקבע בפסיקה זה מכבר. אלא שלטענת הסניגור עומדת לנאשם ההגנה של הגנה עצמית, נוכח עדותו של הנאשם כי המתלונן החזיק בידו סכין, עובר למעשים שביצע הנאשם.

... לא נמצאה סכין בזירה. למעשה, הראיה העיקרית לטענה זו היא עדותו של הנאשם עצמו. זאת ועוד, אפילו אם נניח שאכן הייתה סכין בידו של המתלונן, נדרשים תנאים אחדים כדי שניתן יהיה לטעון להגנה עצמית, כפי שמפורט בסעיפים 34י' ו-34ט"ז לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובכלל זה נדרש כי המעשה יהיה 'סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה'. בנסיבות שלפנינו, לא ניתן לקבוע על בסיס חומר הראיות כי אכן קיימת לנאשם ההגנה של הגנה עצמית, ולכן אין בטענה זו כשלעצמה כדי לשלול את חזקת המסוכנות... במיוחד אמורים הדברים, כאשר המעשים הללו בוצעו לכאורה לאחר שהנאשם שתה כמות ניכרת של אלכוהול, ויש בכך כדי להוות נסיבה מחמירה, אשר מחזקת גם את מסוכנותו של הנאשם. לכך יש להוסיף גם את הפגיעה הקשה במשמעת הצבאית, נוכח חומרת המעשים אשר בוצעו ביחידתו של הנאשם, בנסיבות שלכאורה עומדות בניגוד גמור למשמעת צבאית בסיסית, לפחות בכל הנוגע לצריכת אלכוהול.

... מכל הטעמים הללו, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת הסניגור ולהסתפק בחלופת מעצר לנאשם. עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענתו של הנאשם, אשר גם אם לא תתקבל במלואה טענת ההגנה העצמית, ייתכן ויש בדבריו נסיבות קולא מסוימות, וייתכן שיהיה בכך גם כדי להשפיע על עונשו של הנאשם אם יורשע בדינו...

בסופו של דבר, לאחר ששקלתי את כל השיקולים, באתי לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בנסיבות שלפנינו הינו מעצר סגור לתקופה קצובה...".

5. בא-כוחו המלומד של המערער ביקש להדגיש, בין היתר, כי טענת המערער לפיה חש מאוים כתוצאה מ"שליפת" סכין מצד המתלונן, זוכה לתימוכין בחומר הראיות, בעדותו של סמל אלעד טסה. לטעמו של הסניגור, אין במקרה דנא עילת מסוכנות, וניתן להסתפק בחלופת מעצר, של מעצר-פתוח ביחידה. הסניגור הציג לעיוני שני מכתבים של שני מפקדים מיחידתו של המערער, סגן איילון כהן וסג"ם נתנאל פיטו, שבהם הם מתחייבים ליטול אחריות על המערער אם יוחלט על מעצרו-הפתוח ביחידה.

6. מנגד, לטענת באת-כוחה המלומדת של התביעה הצבאית, אין מקום להתערב במסקנות ובתוצאה שאליהן הגיע סגן הנשיא הנכבד של בית הדין המחוזי, מהטעמים שפורטו בהחלטתו.

7. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר שצפיתי בקלטת העימות בין המערער למתלונן - קלטת אשר הוצגה בפניי לאחר הדיון בערעור, לבקשתי, ואשר משום מה לא נכללה בחומר הראיות שעמד לרשות הצדדים עד לדיון בערעור - הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

אכן, כאמור, אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמערער כיוון את הנשק לעבר המתלונן, וכן כי  מתקיימת עילת מעצר.

עם זאת, אינני תמים דעים עם סגן הנשיא הנכבד כי אין תימוכין בחומר הראיות לטענת המערער כי המתלונן "שלף" לעברו סכין עובר לכיוון הנשק. בפועל, טענה זו של המערער נתמכת בעדותו של עד התביעה סמל אלעד טסה, אשר מסר בחקירתו במצ"ח, בין היתר, כי כשהגיע לחדרו של המערער, במועד נשוא האישום, הוא הבחין כי המתלונן "מכניס משהו לכיס... תוך כדי התנועה המהירה של יורי, אני קולט את נועם מחזיק את הנשק... לא ראיתי אם נועם כיוון אותו כלפי יורי... ראיתי נשק באוויר וישר הורדתי אותו, באותו הרגע שהורדתי את הנשק אני שומע את הדיון ביניהם, נועם אמר ליורי 'מה אתה שולף עליי סכין', 'תוציא את הסכין', 'מה אתה מחביא את הסכין'... לא ראיתי משהו מוגדר, אני משער שזה היה סכין לפי מה ששמעתי בשיחה ביניהם".

אמנם, בדיעבד לא נמצאה סכין ברשות המתלונן; אולם, בניגוד לטענת המתלונן (בעימות המוקלט ביניהם) כי לא הייתה לו אפשרות "להיפטר" מהסכין אילו הייתה ברשותו, לפי עדויות המפקדים, המתלונן היה למשך זמן-מה שלא תחת השגחה של מאן דהוא, ובין היתר עשה את צרכיו, לאחר האירוע נשוא כתב האישום, קודם שהוחלט לחפש אם ברשותו סכין; ומכאן שהייתה לו הזדמנות להעלים את הסכין, אם הייתה ברשותו כטענת המערער.

למעשה, גם אם אצא מתוך ההנחה לפיה אין מתקיימים במקרה דנא התנאים של הגנה עצמית, הקבועים בסעיפים 34י' ו-34ט"ז לחוק העונשין, עדיין יש נפקות  לטענת המערער כי חש מאוים עקב "שליפת" הסכין מצד המתלונן, וזאת לעניין מהותה של עילת המעצר ועוצמתה, ובעיקר לעניין השאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר (ראו למשל והשוו בש"פ 2536/97 מדינת ישראל נ' איאד, תק-על 97(2) 462; בש"פ 4504/97 מדינת ישראל נ' קמל, תק-על 97(2) 35 - שבהם הוחלט להסתפק בחלופת מעצר בשל התגרות קודמת של המתלוננים; ואבחנו בש"פ 1698/99 צצשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (1) 380 - שם נקבע כי לטענת הנאשם בדבר הגנה עצמית אין תימוכין כלשהם).

במילים אחרות, לאור טענת המערער - הנתמכת כאמור בעדותו של עד התביעה סמל טסה - כי כיוון את הנשק לעבר המתלונן כמעשה של הגנה עצמית בתגובה לאיום בסכין מצידו של המתלונן, ומכיוון שאין למערער הרשעות פליליות בעבירות דומות, אין מתקיימת במקרה דנא עילת מסוכנות, מכל מקום לא בעוצמה המצדיקה את מעצרו הממשי של המערער, וניתן להשיג את עילת המעצר של הפגיעה במשמעת הצבא על-ידי חלופת מעצר של מעצר-פתוח ביחידה, בלא שהמערער ישא נשק, בפיקוחם של מפקדיו של המערער. בהקשר זה של הפגיעה במשמעת, יש לציין כי שתיית האלכוהול מצד המערער (והמתלונן) הייתה במסגרת ערב פורים יחידתי; ובמסמך הנכלל בחומר החקירה, כותב מפקד יחידתו של המערער, בין היתר, כי "חלוקת היין לחיילים בוצעה באופן שגוי ורשלני שלא אפשרה שליטה ובקרה...על השתייה".